🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
בפרשת לך לך הקדוש ברוך הוא כורת ברית עם אברהם: ״וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״, ומבטיח לו ארץ וגם שיהיה לו ולזרעו לאלוקים. השיעור הזה, שהוא החלק השני בנושא ברית מילה, שואל: על מה בעצם חותמים בברית? ומה ההסכם מחייב את שני הצדדים?
שאלת השיעור: האם ברית המילה היא רק סימן שמזכיר את ההסכם, או שהיא עצמה הסיבה שמקבלים בזכותה את הארץ?
בישיבות מנסחים ״חקירה״: האם דבר מסוים הוא סימן או סיבה? למשל, שתי שערות הן סימן שהנער הפך לגדול, והן אינן הסיבה לכך. אצל דגים, האם הסנפירים והקשקשים הם סימן לכשרות, או שהם הסיבה לה? אם רק סימן, אז דג שהושוו לו הקשקשים בטכנולוגיה עדיין כשר, וזה הנפקא מינה.
כך אפשר לשאול על ברית מילה: קשת בענן היא סימן בלבד, תזכורת לברית שלא יהיה מבול. הגל שבין יעקב ללבן הוא סימן. האם ברית מילה היא סימן לכך שאנחנו מקבלים את הארץ ושה׳ אוהב אותנו, או שהיא עצמה הסיבה?
המרצה מציע: אולי גם וגם. אבל יש הבדל: אם היא רק סימן, אפשר לקבל את הארץ גם בלעדיה. אם היא סיבה, בלי הברית אין זכות לארץ.
רש״י אומר שהברית כוללת שני דברים: שה׳ יהיה לנו לאלוקים (ברית של אהבה), ושיתן לנו את הארץ. רש״י קושר ביניהם: ״ונתתי לך... את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים״ (בראשית יז, ח). ללא הארץ, כביכול אין ״והייתי להם לאלוקים״ במלואו.
השיעור מוסיף: ככל שישראל אוהבים את הארץ יותר, כך גם ה׳ אוהב אותם יותר. ״חן כנגד חן״.
בתהילים (קב, יד–טו): ״אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ״. הכוזרי שם לב שאין עוד מקום בתנ״ך שבו הגאולה נקראת ״עת לחננה״. הוא מסביר: מתי יהיה חן מצד ה׳? כשישראל ימצאו חן בארץ, ויחוננו את עפרה. חן כנגד חן.
למה הברית נחתמת דווקא באבר הזה? המרצה מביא פירוש: זהו האבר של החיבור. כמו שהאדם מתחבר בו לזוגו, כך הברית היא חיבור עם הארץ. לא מספיק להימצא בארץ, צריך להתחבר אליה.
יהושע, לפני הכניסה לארץ, מל את כל העם. הפסוק (יהושע ה) אומר: ״וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ״. כלומר, אי אפשר היה להיכנס לארץ בלי ברית מילה. ורש״י מבאר שבמשך ארבעים שנות המדבר לא מלו, והגמרא (יבמות עא ע״ב) אומרת שהסיבה: לא נשבה להם רוח צפונית.
השבט היחיד שמל היה שבט לוי, כמו שנאמר בברכת משה: ״כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ״ (דברים לג, ט), ורש״י מפרש: ברית מילה.
השיעור שואל: במדבר חיו על ניסים, מן ומים ועננים. האם הקדוש ברוך הוא לא היה יכול לסדר גם רוח צפונית? אז למה לא מלו?
הצעה שהמרצה מביא: ברית מילה היא הסכם, ולהסכם צריך שני צדדים. על דור המדבר נגזר שלא ייכנס לארץ, ולכן ברית שהיא התחייבות לתת להם את הארץ לא הייתה אפשרית. ושבט לוי, שלא היה בחטא המרגלים, יכול היה לחתום. ויש גם מי שאמר שדור שלם הרגיש ״מופקע״ מהברית, ולכן לא מל עד שנכנסו לארץ.
המרצה שואל על חטא המרגלים, שנראה פחות חמור מעבודה זרה, ובכל זאת נגזרו עליו ארבעים שנה. הוא מציע שכשאדם אומר ״איני רוצה לבוא לארץ ישראל״, זה כמו לומר ״אין לי ברית איתך״. כמו שכלה שאינה רוצה לקבל דבר מהחתן, הרי זה גירושין, אפילו בלי גט.
בהקשר זה הוא מזכיר ויכוח בין רבנים אם יש חובה לעלות לארץ ישראל, או שהיא מצווה קיומית. אין זו פסיקה הלכתית, והמרצה אומר זאת כרעיון לחשיבה: מי שאינו עולה לארץ, שיחשוב מה הוא אומר בכך על ההסכם. ויש בין הרבנים מי שחולקים על כך. לדעתו, תורה קודמת לכל, כדברי רב סעדיה גאון: ״אומתנו אינה אומה אלא בתורתה״, אבל בתורה עצמה יש גם ארץ ישראל.
המשנה אומרת: ״המֵפר בריתו של אברהם אבינו אין לו חלק לעולם הבא״. בצד הקדוש ברוך הוא: הוא נותן את הארץ ואת האהבה. בצד שלנו: אנחנו נותנים את הברית ואת המחויבות לה.
והשיעור מציין, כנקודת אור, שכמעט כל היהודים בארץ מלים את בניהם, גם מי שרחוק ממצוות. הוא מציע שאולי זו זכות גדולה, שהברית היא הסיבה לכך שיש לנו היום ארץ.
ברית מילה היא חתימה על הסכם בין שני צדדים: ה׳ נותן אהבה וארץ, ואנחנו נותנים נאמנות וחיבור.